סיפור אישי חלק 7 - כוחה של תמיכה

"בכל בוקר כשהתעוררתי היה לי את הפחד להגיע לבסיס ולשמוע את צעקותיה של המפקדת שלי שיכוונו שוב לחוסר שביעות הרצון שלה ממני"

 

הייתי בת 18, התגייסתי בהתלהבות לצבא.
בתאריך 24.2.2003 הגעתי בהתרגשות לבקו"ם והרגשתי גאווה לעלות על המדים הירוקים שאומרים שאני עכשיו חיילת בצה"ל.
שובצתי בבקו"ם בתל השומר ברמת גן בשמחה כפקידה של אחת המפקדות, אך מהר מאוד השמחה הפכה לפחד.

 

הייתי חיילת עדינה, רגישה מאוד וצייתנית. ישבתי יום יום באותו החדר עם המפקדת שלי. המפקדת שלי הייתה ההיפך ממני. אדם לא נעים, מאיים, ממורמר וזועף. מפקדת שהייתה צועקת על כל האנשים שהיו תחתיה.
כל הקצינים שהיו צריכים להיכנס לחדרה, היו צריכים בחשש רב לבקש ממנה אישור טלפוני דרכי על מנת להיכנס אליה לחדר
.

 

ציטוט כוחה של חברות 

מכיוון שאני הייתי זו שהעבירה עמה את רוב הזמן, מרבית מתסכוליה היו מוטחים אליי. כל בוקר כשהייתה נכנסת לחדר רק חיכיתי כבר לרגע שבו היא תמצא סיבה לצעוק בצעקות רמות כמה שאני 'צרה צרורה' , כמה שאני 'מעכבת לה את העבודה', שכל יום ויום אני 'עושה לה נזקים' והרגעים האלו לא איחרו לבוא באופן יומיומי.

 

היא הייתה מטיחה מולי קללות, זורקת עליי ניירות ועושה הכול כדי להקטין אותי. בכל פעם שהייתה מבקשת ממני להשיג לה מישהו בטלפון
ואותו אדם לא היה עונה לי , הייתה צועקת עליי שעד שלא אשיג את אותו האדם אני לא הולכת הביתה. לא עניין אותה שהשארתי לאנשים הודעה.
היא לא הסכימה שהמשרד יישאר ללא אדם במשרד עמה.
חוץ מפעמים בודדות שמישהו מהענף היה מוכן 'להקריב את עצמו' עבורי על מנת שאוכל לצאת לאכול, לכל אורך שנת השירות הזו כמעט ולא הייתי יוצאת לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל.

היא חיפשה ומצאה כל הזמן סיבות לא הגיוניות לרתק אותי, איימה שהיא עוד תמצא סיבה להכניס אותי לכלא והיו פעמים רבות שהייתי מרותקת לבסיס למשך שבועות שלמים על לא עוול בכפי.
היא אף ציוותה עליי פעמים רבות להישאר במשרד ולעבוד עד 20:00 בלילה (במקום ללכת הביתה ב17:30) כעוד סיבה להעניש אותי
.

 

בשנה הראשונה לא הייתה אופציה להעביר אותי לבסיס אחר מכיוון שהיא זאת שהייתה אחראית על העברת השיבוצים של החיילים והיא בשום פנים ואופן לא הסכימה להעביר אותי.
הוריי היו מדברים איתה באופן יומיומי בטלפון במטרה להגן עליי ולגשר על מקרים שקרו וכל פעם הגיעה ממנה הבטחה שהכול בסדר ומחר נפתח דף חדש וחלק. כמובן שהדף הזה מהר מאוד נשכח כלא היה
.

 

בבסיס היה לי ידיד שהכרתי אותו עוד לפני השירות ובמקרה דרכינו נפגשו גם שם. אותו ידיד נחל אף הוא אכזבות לא קטנות ממפקדיו שלו.
עם זאת, מספר האכזבות שאני נחלתי היו בתדירות גבוהה משלו.
הוא היה עומד מהצד, רואה את כל המרורים שאני עוברת, עד לרגעי הבכי העצומים שעברתי שם יום-יום.

הכרזתי בפניו כל יום בבכי מר : "זהו , די נמאס לי – מחר אני נפקדת.
מחר אני לא מגיעה. אזלו כוחותיי". הוא לעומתו היה עונה לי שוב ושוב:
"שלא תעזי לא להגיע מחר – שלא תעזי! את יודעת יפה מאוד שאם לא תגיעי – המפקדת תשיג את מטרתה והיא תמצא סיבה נהדרת להכניס אותך לכלא". תוך כדי הוא היה מחייך אליי ומדבר איתי בהומור ואפילו גורם לי לאט לאט לצחוק על מה שקרה.

הידיד הזה נתן לי כוח להמשיך ולהילחם ולא לוותר וכך עשיתי.
למרות שהייתי קמה כל בוקר עם חושך בעיניים – נלחמתי ולא וויתרתי.
הוא היה האדם שהרים אותי למעלה בכל פעם שנשאבתי למטה
.

 

לאחר שנה שבה לא היה שום שינוי בהתנהלותה של המפקדת כלפיי, אימי החליטה לעשות צעד דרסטי. היא עירבה את דודי יקר שהיה בעל כוח בצבא – אשר הצליח לאחר תהליך ממושך להעביר אותי לבסיס השלישות ברמת גן,
בסיס ששיקם אותי בשנתי השנייה לשירות. הייתי פקידה של מפקדת סא"ל – נעימה, אנושית, מכילה ואכפתית. במסיבת השחרור שלי בתאריך 23.2.2005 היא לא הפסיקה להרעיף מחמאות על התנהלותי בתפקיד.
סיימתי את השירות בשמחה ובאושר
.

 לא הייתי יכולה לסיים בשפיות את שנת השירות הראשונה שלי בבקו"ם ללא התמיכה של אותו ידיד יקר.

 

תמיד ישנו אדם אחד שיכול להוציא אותנו מהחושך אל האור

סיפור אישי חלק 7 - כוחה של תמיכה

"בכל בוקר כשהתעוררתי היה לי את הפחד להגיע לבסיס ולשמוע את צעקותיה של המפקדת שלי שיכוונו שוב לחוסר שביעות הרצון שלה ממני"

 

הייתי בת 18, התגייסתי בהתלהבות לצבא.
בתאריך 24.2.2003 הגעתי בהתרגשות לבקו"ם והרגשתי גאווה לעלות על המדים הירוקים שאומרים שאני עכשיו חיילת בצה"ל.
שובצתי בבקו"ם בתל השומר ברמת גן בשמחה כפקידה של אחת המפקדות, אך מהר מאוד השמחה הפכה לפחד.

 

הייתי חיילת עדינה, רגישה מאוד וצייתנית. ישבתי יום יום באותו החדר עם המפקדת שלי. המפקדת שלי הייתה ההיפך ממני. אדם לא נעים, מאיים, ממורמר וזועף. מפקדת שהייתה צועקת על כל האנשים שהיו תחתיה.
כל הקצינים שהיו צריכים להיכנס לחדרה, היו צריכים בחשש רב לבקש ממנה אישור טלפוני דרכי על מנת להיכנס אליה לחדר
.

מכיוון שאני הייתי זו שהעבירה עמה את רוב הזמן, מרבית מתסכוליה היו מוטחים אליי. כל בוקר כשהייתה נכנסת לחדר רק חיכיתי כבר לרגע שבו היא תמצא סיבה לצעוק בצעקות רמות כמה שאני 'צרה צרורה' , כמה שאני 'מעכבת לה את העבודה', שכל יום ויום אני 'עושה לה נזקים' והרגעים האלו לא איחרו לבוא באופן יומיומי.

 

היא הייתה מטיחה מולי קללות, זורקת עליי ניירות ועושה הכול כדי להקטין אותי. בכל פעם שהייתה מבקשת ממני להשיג לה מישהו בטלפון
ואותו אדם לא היה עונה לי , הייתה צועקת עליי שעד שלא אשיג את אותו האדם אני לא הולכת הביתה. לא עניין אותה שהשארתי לאנשים הודעה.
היא לא הסכימה שהמשרד יישאר ללא אדם במשרד עמה.
חוץ מפעמים בודדות שמישהו מהענף היה מוכן 'להקריב את עצמו' עבורי על מנת שאוכל לצאת לאכול, לכל אורך שנת השירות הזו כמעט ולא הייתי יוצאת לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל.

היא חיפשה ומצאה כל הזמן סיבות לא הגיוניות לרתק אותי, איימה שהיא עוד תמצא סיבה להכניס אותי לכלא והיו פעמים רבות שהייתי מרותקת לבסיס למשך שבועות שלמים על לא עוול בכפי.
היא אף ציוותה עליי פעמים רבות להישאר במשרד ולעבוד עד 20:00 בלילה (במקום ללכת הביתה ב17:30) כעוד סיבה להעניש אותי
.

 

בשנה הראשונה לא הייתה אופציה להעביר אותי לבסיס אחר מכיוון שהיא זאת שהייתה אחראית על העברת השיבוצים של החיילים והיא בשום פנים ואופן לא הסכימה להעביר אותי.
הוריי היו מדברים איתה באופן יומיומי בטלפון במטרה להגן עליי ולגשר על מקרים שקרו וכל פעם הגיעה ממנה הבטחה שהכול בסדר ומחר נפתח דף חדש וחלק. כמובן שהדף הזה מהר מאוד נשכח כלא היה
.

 

בבסיס היה לי ידיד שהכרתי אותו עוד לפני השירות ובמקרה דרכינו נפגשו גם שם. אותו ידיד נחל אף הוא אכזבות לא קטנות ממפקדיו שלו.
עם זאת, מספר האכזבות שאני נחלתי היו בתדירות גבוהה משלו.
הוא היה עומד מהצד, רואה את כל המרורים שאני עוברת, עד לרגעי הבכי העצומים שעברתי שם יום-יום.

הכרזתי בפניו כל יום בבכי מר : "זהו , די נמאס לי – מחר אני נפקדת.
מחר אני לא מגיעה. אזלו כוחותיי". הוא לעומתו היה עונה לי שוב ושוב:
"שלא תעזי לא להגיע מחר – שלא תעזי! את יודעת יפה מאוד שאם לא תגיעי – המפקדת תשיג את מטרתה והיא תמצא סיבה נהדרת להכניס אותך לכלא". תוך כדי הוא היה מחייך אליי ומדבר איתי בהומור ואפילו גורם לי לאט לאט לצחוק על מה שקרה.

הידיד הזה נתן לי כוח להמשיך ולהילחם ולא לוותר וכך עשיתי.
למרות שהייתי קמה כל בוקר עם חושך בעיניים – נלחמתי ולא וויתרתי.
הוא היה האדם שהרים אותי למעלה בכל פעם שנשאבתי למטה
.

 

לאחר שנה שבה לא היה שום שינוי בהתנהלותה של המפקדת כלפיי, אימי החליטה לעשות צעד דרסטי. היא עירבה את דודי יקר שהיה בעל כוח בצבא – אשר הצליח לאחר תהליך ממושך להעביר אותי לבסיס השלישות ברמת גן,
בסיס ששיקם אותי בשנתי השנייה לשירות. הייתי פקידה של מפקדת סא"ל – נעימה, אנושית, מכילה ואכפתית. במסיבת השחרור שלי בתאריך 23.2.2005 היא לא הפסיקה להרעיף מחמאות על התנהלותי בתפקיד.
סיימתי את השירות בשמחה ובאושר
.

 לא הייתי יכולה לסיים בשפיות את שנת השירות הראשונה שלי בבקו"ם ללא התמיכה של אותו ידיד יקר.

 

תמיד ישנו אדם אחד שיכול להוציא אותנו מהחושך אל האור

נגישות