סיפור אישי חלק 5 - החשיבות בהערכת האנשים האהובים המקיפים אותנו

זה לא נעים לחגוג בת מצווה באמצע כיתה ז' בידיעה
שאין לך חברות טובות להזמין
.

 

שנה עברה ואני בכיתה ז'. אין שינוי מבחינה חברתית. אני עדיין לבד בכיתה ובהפסקות, עדיין עוברת השפלות, עדיין מתפללת שהפסקת 10 והפסקת 12 לא יגיעו לעולם מידי יום.

 

אני מתקרבת לגיל 12 המיוחד, לגיל הבת-מצווה. ההורים מתרגשים.
אמא במיוחד נרגשת ומתחילה לארגן את ההכנות לאירוע המיוחל:
הזמנת האולם, הכנת ספר עבורי, תכנון המסיבה, הזמנת האורחים.
אחרי הכול ביתה הבכורה חוגגת בת מצווה- דבר מרגש מאוד להורים
.

 

ציטוט תקווה ואכפתיות

 

מצד אחד, האירוע גם ריגש אותי. זה אירוע מיוחד וקסום – ההגעה לגיל זה ממחישה את המעבר מילדה לנערה. בנוסף, הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, כך שמבחינתי להגיע סוף סוף גם לגיל בגרות…זה עשה לי טוב.

הרגשתי שנפתחה בפניי הדלת להיכנס לעולמם של המבוגרים
וכך הסביבה המשפחתית התייחסה אליי
.

 

אמא שאלה אותי: "לילך את רוצה להזמין חברות מהכיתה?" עניתי לה בעצב עם דמעות בעיניים: "אמא, אין לי את מי להזמין. את מי אזמין? אין לי באמת חברות…אין לי כבר מישהי שאני משחקת איתה בהפסקה, שאני הולכת אליה אחר-הצהריים, שאני מספרת לה את כל הסודות שלי. את מי אני בדיוק יכולה להזמין?" הדגשתי בפניה שהמשפחות המורחבות משני הצדדים מגיעים – אנשים שבאמת אוהבים אותי ורוצים להגיע אז זה מספיק לי.
אבל אמא התעקשה ואמרה שזה לא יכול להיות שאין לי לפחות חברה אחת נחמדה מהכיתה להזמין. לקחתי לתשומת ליבי את דבריה של אימי.
לא רציתי לצער אותה ואותי.

לאחר מחשבה מעמיקה, הצלחתי לחשוב על 2 בנות מהכיתה.
אותן בנות לא היו חברות טובות שלי ולא דיברו איתי הרבה, אך הן היו הבנות שהתנהגו אליי באופן המתחשב ביותר
.

התביישתי מאוד להזמין אותן. לא ידעתי איך יגיבו להזמנה שלי ואם אכן ייקחו אותה ברצינות – אבל ידעתי שאין לי כבר מה להפסיד.
אני זוכרת שבפנים מבוישות פניתי אל אותן בנות והזמנתי אותן לבת מצווה שלי. אפילו לא הייתי מסוגלת להסתכל על הבעות פניהן – הרגשתי כה נבוכה ונכלמת
.

 

הגיע היום המיוחל- 14.12.96 במוצ"ש – חגגו לי בת מצווה באולם האירועים 'מפגשים' ליד תל השומר. האורחים החלו להגיע. באו אחד אחרי השני דודים, בני דודים, הסבים והסבתות. לא ציפיתי שאותן בנות מהכיתה יגיעו,
אך מידי פעם הסתכלתי על הדלת –אולי תהיה לי הפתעה
.

 

והנה- באיחור קל, באופן מפתיע ביותר, אותן 2 בנות הגיעו לאירוע שלי.
אמא שלי הביטה עליי באותו הרגע שהן נכנסו בהתלהבות רבה וגם אני הופתעתי מאוד. לא יצא לי לתקשר איתן הרבה באירוע, גם לא ממש ידעתי מה להגיד להן ולא ידעתי באותו הזמן מה היתה הסיבה שהן הגיעו,
אך הודיתי להן על כך מקרב ליבי
.

 

האירוע היה עוצמתי – האנשים היקרים לליבי בירכו אותי.
הוריי אחיי ודודי היקרים הכינו נאומים מרגשים על הגיל המיוחד אליו הגעתי, היו ריקודים, שרנו שירים והיה משמח מאוד.
אותן 2 בנות ישבו בצד כל האירוע ולא ממש השתלבו באירוע – אך זה לא היה משנה לי. העובדה היא שהן אכן הגיעו למסיבה שלי – ועל כך הערכתי אותן ואני מעריכה אותן עד היום
.

 

היום בדיעבד, אני מבינה כי גם במצבים הכי מאתגרים ולא קלים –
תמיד ניתן למצוא באמצעות תקווה ואומץ מישהו שעדיין אכפת לו ממך

סיפור אישי חלק 5 - החשיבות בהערכת האנשים האהובים המקיפים אותנו

זה לא נעים לחגוג בת מצווה באמצע כיתה ז' בידיעה
שאין לך חברות טובות להזמין
.

 

שנה עברה ואני בכיתה ז'. אין שינוי מבחינה חברתית. אני עדיין לבד בכיתה ובהפסקות, עדיין עוברת השפלות, עדיין מתפללת שהפסקת 10 והפסקת 12 לא יגיעו לעולם מידי יום.

 

אני מתקרבת לגיל 12 המיוחד, לגיל הבת-מצווה. ההורים מתרגשים.
אמא במיוחד נרגשת ומתחילה לארגן את ההכנות לאירוע המיוחל:
הזמנת האולם, הכנת ספר עבורי, תכנון המסיבה, הזמנת האורחים.
אחרי הכול ביתה הבכורה חוגגת בת מצווה- דבר מרגש מאוד להורים
.

 

מצד אחד, האירוע גם ריגש אותי. זה אירוע מיוחד וקסום – ההגעה לגיל זה ממחישה את המעבר מילדה לנערה. בנוסף, הייתי הילדה הכי קטנה בכיתה, כך שמבחינתי להגיע סוף סוף גם לגיל בגרות…זה עשה לי טוב.
הרגשתי שנפתחה בפניי הדלת להיכנס לעולמם של המבוגרים
וכך הסביבה המשפחתית התייחסה אליי
.

 

אמא שאלה אותי: "לילך את רוצה להזמין חברות מהכיתה?" עניתי לה בעצב עם דמעות בעיניים: "אמא, אין לי את מי להזמין. את מי אזמין? אין לי באמת חברות…אין לי כבר מישהי שאני משחקת איתה בהפסקה, שאני הולכת אליה אחר-הצהריים, שאני מספרת לה את כל הסודות שלי. את מי אני בדיוק יכולה להזמין?" הדגשתי בפניה שהמשפחות המורחבות משני הצדדים מגיעים – אנשים שבאמת אוהבים אותי ורוצים להגיע אז זה מספיק לי.
אבל אמא התעקשה ואמרה שזה לא יכול להיות שאין לי לפחות חברה אחת נחמדה מהכיתה להזמין. לקחתי לתשומת ליבי את דבריה של אימי.
לא רציתי לצער אותה ואותי.

לאחר מחשבה מעמיקה, הצלחתי לחשוב על 2 בנות מהכיתה.
אותן בנות לא היו חברות טובות שלי ולא דיברו איתי הרבה, אך הן היו הבנות שהתנהגו אליי באופן המתחשב ביותר
.

התביישתי מאוד להזמין אותן. לא ידעתי איך יגיבו להזמנה שלי ואם אכן ייקחו אותה ברצינות – אבל ידעתי שאין לי כבר מה להפסיד.
אני זוכרת שבפנים מבוישות פניתי אל אותן בנות והזמנתי אותן לבת מצווה שלי. אפילו לא הייתי מסוגלת להסתכל על הבעות פניהן – הרגשתי כה נבוכה ונכלמת
.

 

הגיע היום המיוחל- 14.12.96 במוצ"ש – חגגו לי בת מצווה באולם האירועים 'מפגשים' ליד תל השומר. האורחים החלו להגיע. באו אחד אחרי השני דודים, בני דודים, הסבים והסבתות. לא ציפיתי שאותן בנות מהכיתה יגיעו,
אך מידי פעם הסתכלתי על הדלת –אולי תהיה לי הפתעה
.

 

והנה- באיחור קל, באופן מפתיע ביותר, אותן 2 בנות הגיעו לאירוע שלי.
אמא שלי הביטה עליי באותו הרגע שהן נכנסו בהתלהבות רבה וגם אני הופתעתי מאוד. לא יצא לי לתקשר איתן הרבה באירוע, גם לא ממש ידעתי מה להגיד להן ולא ידעתי באותו הזמן מה היתה הסיבה שהן הגיעו,
אך הודיתי להן על כך מקרב ליבי
.

 

האירוע היה עוצמתי – האנשים היקרים לליבי בירכו אותי.
הוריי אחיי ודודי היקרים הכינו נאומים מרגשים על הגיל המיוחד אליו הגעתי, היו ריקודים, שרנו שירים והיה משמח מאוד.
אותן 2 בנות ישבו בצד כל האירוע ולא ממש השתלבו באירוע – אך זה לא היה משנה לי. העובדה היא שהן אכן הגיעו למסיבה שלי – ועל כך הערכתי אותן ואני מעריכה אותן עד היום
.

 

היום בדיעבד, אני מבינה כי גם במצבים הכי מאתגרים ולא קלים –
תמיד ניתן למצוא באמצעות תקווה ואומץ מישהו שעדיין אכפת לו ממך

נגישות