סיפור אישי חלק 4 - כוחה של מוזיקה

כמה כח נסתר ומרפא יש למוזיקה!

מאמצע כיתה ו' עד אמצע כיתה ח' חוויתי חרם בכיתה. תקופה שהיו בה השפלות, צחוקים על חשבוני והעלבות יומיומיות.
ימים בהם הייתי חוזרת כל יום הביתה, בוכה בהיסטריה להוריי, ללא כל חשק להגיע למחרת שוב לבית הספר. כל יום שחזרתי הביתה בסיום הלימודים, הרגשתי שאין בי כוחות. היה קשה מאוד להרגיע אותי בבית.
פניי היו נפולות וקודרות מידי יום
.


לפני שעשו עליי חרם, התחלתי להעריץ להקת בנים מיוחדת משנות ה-90 – להקת הבקסטריט בויז. הלהקה הזו ישר נכנסה לליבי , וכמו כל נערה מעריצה עשיתי זאת בהתלהבות יתרה.

 

ציטוט כוחה של מוזיקה

 

אספתי כל חומר שמצאתי שלהם בעיתוני 'מעריב לנוער', 'ראש 1 ', מגזינים מחו"ל שהייתי קונה. כל החומר נאגר בתוך קלסר משרדי ענק ועבה ואליו המשיכו להתווסף עוד ועוד קלסרים.
הייתי מדביקה פוסטרים שלהם על כל פיסה שנותרה לי בקירות חדרי.
קניתי את כל הדיסקים, הסינגלים וקלטות הווידאו וכנערה שלא היו לה כבלים בזמנו, הייתי נוסעת לסבתי ומקליטה אצלה באם. טי.וי בקלטת וידאו את כל הקליפים שלהם, כתבות שעשו עליהם, ריאיון שהתראיינו בו. הכול הקלטתי.

 

מהרגע שתקופת החרם החלה, לא היה לי אף חבר וחשתי כה בודדה.
כל יום כשהגעתי הביתה משפחתי לא הצליחה להרגיע אותי.
נרגעתי רק כשהייתי נכנסת לחדר, נועלת את הדלת ומביטה בפוסטרים של הלהקה שהפכו במהירות להיות החברים הדמיוניים שמפיגים את בדידותי.
הייתי מקשיבה לדיסקים שלהם, שרה איתם ביחד את המילים, רואה קלטות וידאו שלהם ולאחר מספר דקות הרגשתי איך אני לאט לאט חוזרת לעצמי, והכוחות שבו ונכנסו לתוכי.
ליבי היה מתרחב לשמע קולותיהם המרפאים שנשמעו מהדיסקים ואז הייתי שוב מחייכת. הטקס הזה חזר על עצמו כל יום
.

בתחילת כיתה ו' התחלתי להיות מנויה לעיתון 'מעריב לנוער'.

שנה לאחר מכן התוודיתי לראשונה למדור חדש של חברים לעט.
בזמנו היה נהוג ליצור קשר דרך מודעות בעיתון עם ילדים מקבוצת השווים שרוצים להתכתב על נושא משותף.
שמתי לב שישנן לא מעט בנות שרוצות להתכתב על להקת הבקסטריט בויז.
אני, שהייתי כה צמאה לקשר אוהב וחם, שמחתי שיש לי את האפשרות הזו לדבר עם בנות על הנושא האהוב עליי והתחלתי לשלוח מכתבים.
קיבלתי מענה מלא מעט בנות.
הצלחתי בדרך זו לחוש תחושה של שייכות עם בנות בגילי וזה כה שימח אותי.

 

בזכות ההיכרות עם הלהקה, חזרתי לתקשר עם חברים בגילי.
ההתרגשות היתה עצומה. בכל יום שהייתי מקבלת מכתב מאחת הבנות לאחר עוד יום מעייף בביה"ס, ליבי התרחב מאושר, והייתי רצה לחדר לקרוא את המכתב ולתת מענה מהיר

כל הריפוי, השינוי והאושר הללו בגלל להקת בנים אחת ששרה שירים שחיממו את ליבי ונשמתי.

 

לפני 4 שנים התגשם חלום ילדות והלהקה הודיעה שהיא מגיעה לארץ.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את התחושות האדירות שהרגשתי כשהבנתי שאראה אותם לראשונה לאחר 22 שנה של הערצה. הלהקה הזו היתה יותר מלהקה עבורי. המוזיקה שלהם ריפאה אותי ועד היום הילדה בת ה-12 שבי מתעוררת מחדש כשהיא שומעת עליהם ועד היום המוזיקה שלהם עושה לי טוב בלב.

 

המוזיקה, עבור כל אדם, בכל גיל, היא יותר מ'שירים ששומעים'.
המוזיקה היא דרך ליצירת קשרים, קבלת מסרים ולריפוי הלב
.

סיפור אישי חלק 4 - כוחה של מוזיקה

כמה כח נסתר ומרפא יש למוזיקה!

מאמצע כיתה ו' עד אמצע כיתה ח' חוויתי חרם בכיתה. תקופה שהיו בה השפלות, צחוקים על חשבוני והעלבות יומיומיות.
ימים בהם הייתי חוזרת כל יום הביתה, בוכה בהיסטריה להוריי, ללא כל חשק להגיע למחרת שוב לבית הספר. כל יום שחזרתי הביתה בסיום הלימודים, הרגשתי שאין בי כוחות. היה קשה מאוד להרגיע אותי בבית.
פניי היו נפולות וקודרות מידי יום.


לפני שעשו עליי חרם, התחלתי להעריץ להקת בנים מיוחדת משנות ה-90 – להקת הבקסטריט בויז. הלהקה הזו ישר נכנסה לליבי , וכמו כל נערה מעריצה עשיתי זאת בהתלהבות יתרה.

 

אספתי כל חומר שמצאתי שלהם בעיתוני 'מעריב לנוער', 'ראש 1 ', מגזינים מחו"ל שהייתי קונה. כל החומר נאגר בתוך קלסר משרדי ענק ועבה ואליו המשיכו להתווסף עוד ועוד קלסרים.
הייתי מדביקה פוסטרים שלהם על כל פיסה שנותרה לי בקירות חדרי.
קניתי את כל הדיסקים, הסינגלים וקלטות הווידאו וכנערה שלא היו לה כבלים בזמנו, הייתי נוסעת לסבתי ומקליטה אצלה באם. טי.וי בקלטת וידאו את כל הקליפים שלהם, כתבות שעשו עליהם, ריאיון שהתראיינו בו. הכול הקלטתי.

 

מהרגע שתקופת החרם החלה, לא היה לי אף חבר וחשתי כה בודדה.
כל יום כשהגעתי הביתה משפחתי לא הצליחה להרגיע אותי.
נרגעתי רק כשהייתי נכנסת לחדר, נועלת את הדלת ומביטה בפוסטרים של הלהקה שהפכו במהירות להיות החברים הדמיוניים שמפיגים את בדידותי.
הייתי מקשיבה לדיסקים שלהם, שרה איתם ביחד את המילים, רואה קלטות וידאו שלהם ולאחר מספר דקות הרגשתי איך אני לאט לאט חוזרת לעצמי, והכוחות שבו ונכנסו לתוכי.
ליבי היה מתרחב לשמע קולותיהם המרפאים שנשמעו מהדיסקים ואז הייתי שוב מחייכת. הטקס הזה חזר על עצמו כל יום
.

בתחילת כיתה ו' התחלתי להיות מנויה לעיתון 'מעריב לנוער'.

שנה לאחר מכן התוודיתי לראשונה למדור חדש של חברים לעט.
בזמנו היה נהוג ליצור קשר דרך מודעות בעיתון עם ילדים מקבוצת השווים שרוצים להתכתב על נושא משותף.
שמתי לב שישנן לא מעט בנות שרוצות להתכתב על להקת הבקסטריט בויז.
אני, שהייתי כה צמאה לקשר אוהב וחם, שמחתי שיש לי את האפשרות הזו לדבר עם בנות על הנושא האהוב עליי והתחלתי לשלוח מכתבים.
קיבלתי מענה מלא מעט בנות.
הצלחתי בדרך זו לחוש תחושה של שייכות עם בנות בגילי וזה כה שימח אותי.

 

בזכות ההיכרות עם הלהקה, חזרתי לתקשר עם חברים בגילי.
ההתרגשות היתה עצומה. בכל יום שהייתי מקבלת מכתב מאחת הבנות לאחר עוד יום מעייף בביה"ס, ליבי התרחב מאושר, והייתי רצה לחדר לקרוא את המכתב ולתת מענה מהיר

כל הריפוי, השינוי והאושר הללו בגלל להקת בנים אחת ששרה שירים שחיממו את ליבי ונשמתי.

 

לפני 4 שנים התגשם חלום ילדות והלהקה הודיעה שהיא מגיעה לארץ.
אתם יכולים לתאר לעצמכם את התחושות האדירות שהרגשתי כשהבנתי שאראה אותם לראשונה לאחר 22 שנה של הערצה. הלהקה הזו היתה יותר מלהקה עבורי. המוזיקה שלהם ריפאה אותי ועד היום הילדה בת ה-12 שבי מתעוררת מחדש כשהיא שומעת עליהם ועד היום המוזיקה שלהם עושה לי טוב בלב.

 

המוזיקה, עבור כל אדם, בכל גיל, היא יותר מ'שירים ששומעים'.
המוזיקה היא דרך ליצירת קשרים, קבלת מסרים ולריפוי הלב
.

נגישות