סיפור אישי חלק 3- הסיבה להקמת 'נולד לצמוח'

זה לא פשוט להיות 3 שנים לגמרי לבד!!!

באמצע כיתה ו', לאחר אכזבה מהחברה החדשה,
הבנתי שעכשיו אני בודדה במערכה.
התחלתי לקום כל בוקר בחוסר חשק עצום. עם זאת,
הייתי ילדה טובה וידעתי שלבית הספר אני חייבת ללכת

 

הייתי מגיעה בכוונה בדיוק, ביחד עם הצלצול המבשר על השיעור הראשון,
כי ידעתי שאין מי שמחכה לבואי.
לא הייתי כלל קשובה בשיעורים. בשעתיים הראשונות התפללתי בתוכי שההפסקה הגדולה והמאיימת לא תגיע.
איכשהו השעתיים האלו תמיד הסתיימו מהר והגיעה ההפסקה הזאת
.

 

ציטוט להזדהות והבנה

 

התביישתי מאוד שיראו אותי לבד. היו פעמים שהלכתי לשירותים,
התחבאתי באחד התאים וחיכיתי עד שההפסקה תיגמר.
היו גם פעמים שרציתי אוויר ולכן יצאתי החוצה.
תמיד הייתי הולכת בסיבובים מסביב לבית הספר, כדי שזה יראה שאני בדרך לאיזשהו מקום – ניסיון להסתיר את העובדה שאני לבד
.

 

לפעמים בהפסקות, ילדים מהכיתה היו מצביעים עליי מתלחששים,
צוחקים וממשיכים לדרכם.
אני עשיתי את עצמי כאילו שלא ראיתי אבל כל כך כאב לי הלב.
כשרוב הילדים בכיתה היו בטעות נתקלים בי הם היו צועקים: "אוי היא מזוהמת איכס, נגעתי בה" בצחוק גדול ומנגבים את ה'זיהום'
על חבר שעמד לידם.

פעמים רבות בכיתה, ילדים שישבו מאחוריי זרקו עליי באמצעות קשיות ניירות קטנים.
היו פעמים ששמתי לב לכך ולא הגבתי כי פחדתי, היו פעמים שהסתובבתי לאחור וזכיתי ללעג נוסף והיו פעמים שהייתי מגיעה הביתה ומגלה שוב מחדש את הניירות בשערי.

היו מעלימים לי דברים, וללא התראה מבלגנים את שיערי.

לכל מעשים אלו התלוו צחוק קולקטיבי על חשבוני והשפלות מידי יום 3 שנים.

 

הייתי חוזרת הביתה כל יום בבכי תמרורים ובוכה לאמי.
היא כל הזמן חיבקה והכילה, אך היה ברור לי שזה גם משפיע עליה.
אני הבת הבכורה במשפחה ולראשונה היא היתה צריכה להתמודד עם דבר כזה –הרגשתי עד כמה היא חסרת אונים בעצמה.

 

היא החליטה לאחר זמן מה לפנות למחנכת כדי שתנסה לשפר את המצב. המחנכת הבטיחה שתדבר עם הכיתה יום למחרת.
אני, מהמבוכה, החלטתי לא להגיע. כנראה שהיא שוחחה על כך בכיתה, שכן אחת מהבנות היותר פופולריות באופן מפתיע לחלוטין, הסתובבה איתי הפסקה שלמה ונתנה לי דיסק של להקה שאשמע בבית.
ידעתי שהיא איתי מרחמים, וזה כאב בליבי אך מישהו היה איתי וזה נתן לי נחמה.


בהפסקה השנייה באותו יום שוב חזר המצב לקדמותו ונשארתי לבדי – חשופה להצקות, העלבות והשפלות.

 

היום בדיעבד, אני יודעת שהמצב הזה הביא אותי היום לשליחות שלי – גם כמורה כעשור, וגם כמנחת קבוצות ומלווה אישית מכילה שמבינה לחלוטין את אותם הילדים שחווים יום יום דברים מסוג זה.
ברצוני להיות הדמות הזו בחייהם של לא מעט ילדים ולהעניק להם את העזרה שלא היתה כלל בזמנו.


לעבור בעצמך חוויה מאתגרת שכזו היא תנאי להזדהות, להבנה ולאמפטיה כלפי אותם ילדים אבודים.

סיפור אישי חלק 3- הסיבה להקמת 'נולד לצמוח'

זה לא פשוט להיות 3 שנים לגמרי לבד!!!

באמצע כיתה ו', לאחר אכזבה מהחברה החדשה,
הבנתי שעכשיו אני בודדה במערכה.
התחלתי לקום כל בוקר בחוסר חשק עצום. עם זאת,
הייתי ילדה טובה וידעתי שלבית הספר אני חייבת ללכת

הייתי מגיעה בכוונה בדיוק, ביחד עם הצלצול המבשר על השיעור הראשון,
כי ידעתי שאין מי שמחכה לבואי.
לא הייתי כלל קשובה בשיעורים. בשעתיים הראשונות התפללתי בתוכי שההפסקה הגדולה והמאיימת לא תגיע.
איכשהו השעתיים האלו תמיד הסתיימו מהר והגיעה ההפסקה הזאת
.

 

התביישתי מאוד שיראו אותי לבד. היו פעמים שהלכתי לשירותים,
התחבאתי באחד התאים וחיכיתי עד שההפסקה תיגמר.
היו גם פעמים שרציתי אוויר ולכן יצאתי החוצה.
תמיד הייתי הולכת בסיבובים מסביב לבית הספר, כדי שזה יראה שאני בדרך לאיזשהו מקום – ניסיון להסתיר את העובדה שאני לבד
.

 

לפעמים בהפסקות, ילדים מהכיתה היו מצביעים עליי מתלחששים,
צוחקים וממשיכים לדרכם.
אני עשיתי את עצמי כאילו שלא ראיתי אבל כל כך כאב לי הלב.
כשרוב הילדים בכיתה היו בטעות נתקלים בי הם היו צועקים: "אוי היא מזוהמת איכס, נגעתי בה" בצחוק גדול ומנגבים את ה'זיהום'
על חבר שעמד לידם.

פעמים רבות בכיתה, ילדים שישבו מאחוריי זרקו עליי באמצעות קשיות ניירות קטנים.
היו פעמים ששמתי לב לכך ולא הגבתי כי פחדתי, היו פעמים שהסתובבתי לאחור וזכיתי ללעג נוסף והיו פעמים שהייתי מגיעה הביתה ומגלה שוב מחדש את הניירות בשערי.

היו מעלימים לי דברים, וללא התראה מבלגנים את שיערי.

לכל מעשים אלו התלוו צחוק קולקטיבי על חשבוני והשפלות מידי יום 3 שנים.

 

הייתי חוזרת הביתה כל יום בבכי תמרורים ובוכה לאמי.
היא כל הזמן חיבקה והכילה, אך היה ברור לי שזה גם משפיע עליה.
אני הבת הבכורה במשפחה ולראשונה היא היתה צריכה להתמודד עם דבר כזה –הרגשתי עד כמה היא חסרת אונים בעצמה.

 

היא החליטה לאחר זמן מה לפנות למחנכת כדי שתנסה לשפר את המצב. המחנכת הבטיחה שתדבר עם הכיתה יום למחרת.
אני, מהמבוכה, החלטתי לא להגיע. כנראה שהיא שוחחה על כך בכיתה, שכן אחת מהבנות היותר פופולריות באופן מפתיע לחלוטין, הסתובבה איתי הפסקה שלמה ונתנה לי דיסק של להקה שאשמע בבית.
ידעתי שהיא איתי מרחמים, וזה כאב בליבי אך מישהו היה איתי וזה נתן לי נחמה.


בהפסקה השנייה באותו יום שוב חזר המצב לקדמותו ונשארתי לבדי – חשופה להצקות, העלבות והשפלות.

 

היום בדיעבד, אני יודעת שהמצב הזה הביא אותי היום לשליחות שלי – גם כמורה כעשור, וגם כמנחת קבוצות ומלווה אישית מכילה שמבינה לחלוטין את אותם הילדים שחווים יום יום דברים מסוג זה.
ברצוני להיות הדמות הזו בחייהם של לא מעט ילדים ולהעניק להם את העזרה שלא היתה כלל בזמנו.


לעבור בעצמך חוויה מאתגרת שכזו היא תנאי להזדהות, להבנה ולאמפטיה כלפי אותם ילדים אבודים.

נגישות