אני פוגשת המון הורים אכפתיים אשר אוהבים ודואגים לילדם, שרוצים שיגיע מאושר לביה"ס ושיהיה לו טוב בלב.אך הילד מגיע לביה"ס ועובר חרם , אלימות או סיטואציות אחרות פוגעניות ע"י חבריו לכיתה והוא מגיע הביתה מושפל פגוע ועצוב. לעיתים הילד משתף את הוריו במצבים שאותם עובר בביה"ס ולעיתים לא. ההורים, מעצם היותם קשובים לילדם, הם רוצים מאוד לסייע לו במצב החברתי המאתגר שהוא נקלע אליו באופן יומיומי, אך ההורים מרגישים חסרי אונים ואין להם מספיק כלים כדי לעזור לילד שלהם מבחינה חברתית-אישית.

לרוב זה קורה כאשר הילד אינו יודע כיצד לפרש סיטואציות חברתיות, כשהוא מגיב באופן לא הולם למצבים חברתיים שקורים לו, כשהוא מציג חולשה ושונות מול חבריו לכיתה או כשהוא מהווה איום חברתי כלפי ילד אחר בכיתה.

יש להורים המון אמפטיה ורצון לעזור לילדם אך חסרים להם הכלים הפרקטיים שיסייעו בחייהם ובחיי הילד ושאולי אף יימנעו ממנו להיות בתוך מצב חברתי כה מאתגר וממושך.